<h1>סידור רבינו שלמה ב"ר שמשון מגרמייזא</h1>
<h2>דף כא:</h2>
על שכונת הבאר שנקראת על שם ישראל, ונפלו מחיצותיה, ושכרו הקהל את הפועלים לתקנה, ואירע שתיקנוה בשבת, והשיבו רבותי' ר' שמו' הכהן ור' יצחק בר' משה כי האי גוונא מקבלי קיבולת איסור, ואפי' התחילו במים קודם השבת אסור, כ"ש דקא אתחילו בשבת, ולא דמי להא בכולן מתירין בית הלל עם השמש, דהתם קאמ' במלאכה דמטלטלא וקא עביד לה גוי בגוי, לא נראה לעינים, וליכא חילול השם ולא נפיק מינה חורבה. אבל הא דאמ' [שבת קמ"ו ע"ב] דכל מה שאסרו חכמי' מפני מראית עין אפי' בחדרי חדרים אסור, היינו בבית ישראל. וכן דבר' רבי' ר' שמו' בן רבי' דוד הלוי מהאי טעמ' לא ישכיר אדם מרחיצו לגוי מפני שנקראת על שמו וגוי עושה בו מלאכה בשבתות ובימי' טובי', וכ"ש הכא דקא עביד גוי ממש מלאכה לצורך ישראל. וכן וגם רבי' יצחק בר' יהוד' ז"ל נ"ע השיב לנו כך, שאסור ליתן לגוי שיעשה ביניין לישראל בחולו של מועד וכ"ש בשבת, אע"פ שהקדים קודם שבת, וגם ר' יהוד' בר' יצחק נ"ע דקדק, וגם אחי השיבוני על כך, ומצאו שניהם ראייה במי שהפך את זיתיו [מו"ק י"ב ע"א], אמ' שמו' מקבלי קיבולת בתוך התחום אסור, חוץ לתחום מותר וכו', אמ' רב משרשא (לכי מציא) [וכי ליכא] מתא ומ[ק]רבא להתם, נמי לא אמ' מותר אלא בשבתות וימים טובי' דלא שכיחי אינשי דאזלי מדוכתא לדוכתא, דאיכא איסור תחומין וליכא דאזיל להתם, אבל בחולו של מועד דשכיחי אינשי דאזלי מדוכתא, וקא חזו מלאכה דישר' ביד גוי אסיר, וכ"ש הכא בבאר דקיימא ברשות הרבים, דכולי עלמ' אזלי ויתייבי וקא חזו, איכא חילול השם, וחס ושלו' [שלא יפוק לא] חורבא ולא קול[א] בחומרי שבת, ולהכי (לא, ואי) לא שפיר ולא אריך ומאן דציית להוי בריך. ועוד בוורמישא היה מעשה, ששכר ר' שמעון בר' דוד את הגויים בקיבולת, ונתעסקו בחול במלאכתו, ובשבת עשו חוץ לעיר שתי אבנים משקוף ומזוזות, ולמחר קידש את השם לעיני הגויים, וכיתת אותם אבנים כאבני גיר מנופצות שלא יצלחו עוד לכל מלאכה ואישרוהו הכל וברכוהו.
<h2>דף כב.</h2>
ישראל שמבקש לעשות הערמה עם שותפו, שיש לו שוורים לחרישה לחנות מקח וממכר, ומוכרו לו בערב [שבת] וחוזר ולוקח ממנו לאחר השבת. זו מנהג פושעים וחטאים שבישראל, ואסו' לעשות כן מפני שני דברים, ואין צריך לומ' שאם [לא] לקח ישראל דמי' במכירה זו שלקח לא כלום הוא, דמכירה בדברים בעלמא היא [ומה] שנתן לו אינו שווה כלום כנגד השורים והחנות, ואין כאן שום ממכר בעולם, וברשות ישראל (אומ') [עומד] ואסור לו לעשות כן, אפי' לוקח ממנו דמים, ומכר לו מכירה, והעידו עליו עידים שמכר לו שוורים אילו וחנות זה, (כאן) [כיון] שמתנה על מנת להחזירם לו לאחר השבת אסור [ולא רק] (עושה עימה) [מפני שעושה ערמה], אלא מפני שמשתכר בשבת לעשו' מלאכה בשבת בכוונה איסור, אלא (מפני מה] אפי' מוכר לו מכירה בעדים, ואינו מתנה עמו על מנת שיחזירם לו אחר השבת, וקונה אותם גוי קיניין גמור, כיון שיצאת שבת וחוזר ישר' [לחנותו] כמנהגו הוכר הדבר, ויודעין הכל שמתנה עמו. להתערם במצות [ולגנוב] דעת שמים ודעת הבריות, ויש כאן בדבר איסור [שבת] וחילול הש' בפני גוים וישרא', אפי' הערמה בדרבנן, אפי' בדבר שבות א(י)סור לעשות לכתחילה, וכ"ש הכא בדבר מלאכה, שכך אמרו חכמי' [שבת קל"ט ע"ב] אמור (ל)רבנן לרב אסי ואמרי לה האי מדרבנן ורב בריה דרב הונא שמיה, ואמרי לה רב הונא בריה דרב הילון שמיה, וקאמ' להו דרב אשי הערמה מדרבנן היא וצורבא מדרבנן לכתחילה לא עביד, מעשה הוה בההוא צורבא מדרבנ' דמיעבד מברא, דשבות בעלמא היא, אע"פ צורבא רבנן לא עביד לכתחילה, כאן שיש חרישה, שהיא אב מלאכה, ופתיחת חנותו בשבת, ולא כ"ש שהוא אסור מכל צד, ויש בו חילול השם.
<h2>דף כד:</h2>
הודיעו בעמים עלילותיו, [פי'] מפעולותיו, כמו מפרי מעלליו. ע"א, הודיעו לכל, עלילותיו שהוא עושה בעמים, כי הוא נורא עלילה עליהם, כמו שעשה בפלישתים שהכם בטחורים בשביל [ששבו] הארון, תיקנו דוד לומרו בכל יום. שירו לו זמרו על אותה התשועה. ושיחו בכל נפלאותיו שעשה אז, כדכתי' שירו ליי' כי (גאות) [נפלאות] עשה הושיע לו ימינו וזרוע קודשו. ושירה זו אמרו הפרות כשהביאו הארון משדה פלישתים, כדכת' [שמואל א' ו'] ותשרנה הפרות שאמרו שירה שימינו וזרוע קודשו הושיע' לו ארון קודשו. התהללו בשם קודשו. שהוא אדון בדבר לעשו' כל זאת. ישמח לב של מבקשי יי'. שכשבאין לבקשו מוציאין הארון (ב)[מ]מקומו שחזר משם, וכן אמר דוד הואיל והארון במקומו אתם מבקשי יי' ידרשוהו. ועוזו, והארון שהוא עוזו כדכ' [תהלים ע"ח] ויתן לשבי עוזו, והוא [הארון] שנשבה. ובקשו פניו תמיד, בתפילה ובשירות. זכרו נפלאותיו אשר עשה מופתיו. אע"פ שכלו(א) את בניהם של פרות בבית, (ירשו) [ישרו] הפרות להוליך את ארון להחזירו למקומו, וזהו היה פלא, ומופת גדול. ומשפטי פיהו, כלומ', ומשפטי פיהו שגזר על פלישתים שהכם בטחורי', ומי הוא שיזכור נפלאותיו זרע ישראל עבדו וגו' בכל הארץ משפטיו, כמו ששפט בפלישתים.
<h2>דף עו.</h2>
מחבת בפסח עושין לה [ה](עג)[גע]לה ברותחין. ואם היא ארוכה משים חצייה, והופך חצייה אחרת. ואם עדיין היא ארוכה ביותר מלבנה באור בינתיים. וכן אמ' לי ר' יהודה שכך היה נוהג אביו ר' יצח' נ"ע, אם הייתה גדולה שאינה נכנסת ביורה עושין לה כמין שפה.
